יום שישי, 16 בדצמבר 2016

דרכים שונות

הסרט הקצר alike הוא אחת מיצירות האמנות הנדירות-אדירות האלה, המזמנות לנו הזדמנות נהדרת למחשבה ולבחינה של הדרך שבה כל אחד בוחר בחייו, כיצד היא משליכה על הקרובים לו, ועל האיזונים שיש (או שאין) בחיים של כל אחד מאיתנו.


יום שלישי, 4 באוקטובר 2016

יש פה תהליך בישראל

כאשר פוליטיקאים מלבים שיח של קיפוח ושנאה, שאין בינו לבין המציאות קשר רב, קשה שלא להיעצב, ויש אף הנוטים להתייאש. זה הזמן שבו צריכים אנשי התרבות לקום ולדבר, ובראיון בואלה! עושה זאת הסופר אלי עמיר, יהודי יוצא עיראק, איש שהביוגרפיה שלו היא עדות לאפשרות להצליח בישראל אם אתה מוכן לעבוד קשה בלי קשר למוצאך. 

תענוג לשמוע אדם מדבר על האמת שלו. ליקטתי כמה פנינים מהראיון הזה, שהיה אפשר לדמיין שילמדו יום אחד בבתי-הספר, לצד ספריו:
  • "יש פה תהליך בישראל, זה לוקח הרבה זמן, זה בכל ארצות ההגירה. בארץ הגענו במהירות גדולה מאוד למיינסטרים והצלחנו לבטא את ישראל ואת החברה הישראלית תוך דור או שניים, שזה הצלחה שלא תתואר, דבר כזה לא קרה גם בארצות הגירה אחרות כמו אמריקה"
  • "אני אגיד לך בשיא הכנות, חשבתי שהביוגרפיה שלי ומה שעשיתי וסימלתי בחיי יכולות להוות דוגמה לאנשים צעירים. במיוחד שאני אף פעם לא דיברתי על קיפוח ועל אפליות. אני מאמין בצמיחה טבעית, אורגנית, ובמאבק. הסיפור הזה שלי, בן למשפחה של 9 נפשות, האב לא עבד, גרנו כמה שנים במין מעברה כזאת. גדלתי שם עם האחים שלי. עבדנו לפרנסתנו, למדנו והצלחנו כולנו. הייתי אחד משלושת הסטודנטים הראשונים שיצאו מהקטמונים, שזה גם סיפור גדול בזכות עצמו, אנחנו סללנו את הדרך לילדי קטמונים אחרים ללכת לאוניברסיטה. בסוף הגעתי להיות מנכ"ל ושליחויות בחו"ל בלי סוף מטעם המדינה. זה יכול היה לשמש דוגמה נגד תרבות האכלו לי שתו לי, נגד תרבות המגיע לי. הנה יש עשרות אלפים שבסופו של דבר בשתי ידיהם, הודות לעבודה הקשה שלהם ולמאמצים שעשו או החינוך שקיבלו, הגיעו לטופ".
  • "אני חושב שדו"ח ביטון הוא דו"ח רע...הוא דו"ח שהחטיא את המטרה, שנתן לגיטימציה לפילוג העדתי, לסקטוריאליות. מקוממים בו למשל הדרישה שבמועצה להשכלה גבוהה יהיו חצי חצי. אני כופר בגישה הזאת לחלוטין. אם אנחנו נגיע לחלוקת פיפטי-פיפטי בכל תחום ותחום אוי ואבוי לנו. אותו דבר גם בספרים ושירים שנלמדים. אם אתה עושה כביכול אפליה מתוקנת לעדות המזרח, אתה רק פוגע בהם, כי סימן שמה שהשיגו איננו שווה. אני חושב שכל הסיפור של עלייה לקברי צדיקים הוא עבודת אלילים. כל העסק הזה לקרוא לנו ספרדים זה מופרך. זה שקר וכזב. אני לא ספרדי, וגם הם לא ספרדים. גירוש ספרד קרה לפני יותר מ-500 שנה. היהודים התפזרו בכל העולם ונמהלו בכל הגויים שמסביב, איפה שהם הלכו. ואני לא מבין בכלל מה זה החיפוש הזה אחרי שם כביכול מיוחס, 'אני ספרדי!'. מה רע בלהיות מרוקאי? או עיראקי? ומה רע בלא להיות מרוקאי, ולא להיות עיראקי, אלא להיות ישראלי? ביטון עצמו כמעט נולד פה. אני חי מגיל 12 וחצי עד עכשיו פה. לעזאזל עיראק. יש געגועים, זה משהו אחר. אני לא אומר למחוק את העבר. אבל היום אני ישראלי לכל דבר. הדו"ח הזה החטיא את מטרתו, וכמובן ששר החינוך השתמש בו למטרתו שלו. "

יום שבת, 7 במאי 2016

סופו של יום חדש ?

זו היתה הבטחה מעניינת לדרך חדש, נגד הרוח,  ולמרבה הצער, היא לא הצליחה.
העיתון הבריטי "יום חדש", פרוייקט מעניין של עיתונות ישנה שהתיימרה להתמודד בעידן של טכנולוגיה חדשה,
הודיע על סוף דרכו.
כמו גן, עצוב לא פחות לראות מיזם סגור.
אבל נדמה שיש מיזמים שעליהם אפשר לחשוב שהם היו, מלכתחילה, בדרך הפחות בטוחה להצלחה. הכשלון, אפשר אולי לומר, היה טבוע מראש במאפייני המיזם. האומנם אפשר לעסוק בנושא כמו חדשות, בלי להתייחס לאופי אותו לבש התחום בעידן הזה, בגלל הטכנולוגיות לקבלת מידע אישי? נדמה שכלל אצבע אפשרי בעניין הזה להערכת סיכויים הוא שמיזם שמדבר על משהו "חדש" יתבסס על טכנולוגיה "חדשה".

יכול להיות שעוד יבוא היום שבו עיתונים על נייר יחזרו. אבל סביר להניח שזה יהיה נייר אלקטרוני. היו זמנים שבהם נדמה היה שהעידן של נייר אלקטרוני דק באמת כבר כאן (יותר מפעם אחת). לעתים זה נראה כאילו זה תלוי יותר בסוללות מאשר בנייר האלקטרוני עצמו ולכן זה כנראה עוד ייקח קצת זמן. אבל ברור לכולנו שהטכנולוגיה בדרך לשם.

היום החדש הזה אולי מאחורינו, אבל ימים אחרים לפנינו. לפני סיום - עם כל הכבוד לחוכמה שלאחר מעשה שהבעתי כאן, הכבוד האמיתי מגיע ליזמים שניסו. על כל יזם שמצליח יש רבים שנכשלים, והחשוב באמת - לקום ולהמשיך ללכת.



יום שלישי, 1 במרץ 2016

נגד הזרם

עיתון חדש שיוצא ללא אתר אינטרנט? הייתכן ? מתברר שכן.

אתמול הוכרז על המיזם החדש הזה. "The new day". עיתון בריטי חדש. ההבטחה שלו -
לתת לאנשים שאין להם זמן את כל החדשות והמידע שהם זקוקים להם ביום, תוך 30 דקות.

קשה להאמין שבעת הזו, שבה אנשים רבים נפרדים מהמילה הכתובה עבור הדיגיטלית, מיזם שנשען על דפוס (גם אם יש בצדו טוויטר ופייסבוק), באמת יגיע רחוק.

ימים יגידו.

תודו, שמה שלא יהיה, מעניין לראות מישהו שהולך נגד הרוח.

יום חמישי, 25 בפברואר 2016

יש צורות חיים שנהנות מכל הפלסטיק שהאנושות זורקת לאוקינוסים...חדשות טובות או רעות?

פעם חשבנו שהדרך בה האנושות מזהמת את האוקיאנוסים בפלסטיק היא חדשות רעות לכל היצורים החיים עלי אדמות.

מאמר בScience News מלמד שמדובר בחדשות טובות מאוד לשלל סוגי חיים מיקרוביאליים שבלעדי הפלסטיק שלנו לא היו מסוגלים להתקיים במי האוקיאנוסים. נראה כי שכבת חתיכות הפלסטיק הזעירות הצפות להן במים מהווה דרך מעולה עבור מיקרובים שכנראה לא היו יכולים להתקיים במים ללא הרפסודות הזעירות שסיפקה להם האנושות. אבל נראה שזה לא רק עניין של משטח קשה שאפשר להשתמש בו. כמו אבק על דפנות החלונות, חומרים מזינים הצפים להם במי המים נוטים להתקבץ על משטחים קשים. על פי המאמר, פיסת פלסטיק השוקלת גרם אחד ספוגה בחומרים מזינים יכולה לספק חיים לקהילה מיקרוביאלית עם ביומסה השקולה לזו של 1,000 ליטרים של מי-ים באוקיאנוס.

האם אפשר להפסיק לדאוג ? למרבה הצער, החדשות הטובות של יצור מיקרוביאלי כזה או אחר, הן החדשות הרעות של יצורים אחרים. כפי שאפשר היה לשער, מעגל החיים מתאים את עצמו למציאות החדשה, ויש שקהילה מיקרוביאלית כזו או אחרת הופכת בעצמה לארוחת-הערב של יצור ימי זה או אחר. המצב הזה תדיר מספיק עד שבמחקרים בהם חיפשו פסולת-אנושית כמו פלסטיק וסיבי טקסטיל בדגה הנמכרת בשווקים, נמצא, למשל, בשוק באינדונזיה, מתוך 76 דגים שנבדקו, ב-21 היתה פסולת כזו. בשוק פלוני בארה"ב, 15 מתוך 64 דגים ו-4 מתוך 12 סרטנים הכילו פסולת שכזו.

אישית, אף פעם לא אהבתי את מראם, ריחם או טעמם של היצורים האלה אבל אני חש אמפתיה עמוקה לכל חובבי הלובסטרים, השרימפסים והדגים מבין קוראיי, ולכן אני מאיץ בכם להמשיך ולקרוא לפני שתקבלו החלטות גדולות. אם חשבתם שפיסות הפלסטיק בתוך הדג שאתם אוכלים הן הבעיה הגדולה, תשמחו לדעת שיש בעיה גדולה ממנה: פיסות הפלסטיק שלא נשארות בתוך הדג. מתברר כי חוכמת-חקר-הצואה של יצורים ימיים מלמדת שעל פי רוב צואתם העשירה בפחמן צוללת אל קרקעית האוקיאנוס ומדשנת אותו. אבל צואה שמעורבת בה חתיכות פלסטיק היא פחות לכידה ונוטה להתפורר הרבה פחות, והתוצאה היא פסולת עשחרה בפחמן הצפה אל פני האוקיאנוס, ותורמת בדרכה שלה להתחממות כדור הארץ. כך שלפני שתחליטו (שוב) להפסיק לאכול מזון מהים, אולי תעדיפו בכל זאת לאכול ולשתות היום ? (ישעיהו כ"ב י"ג)

לכל אחד יש את מה שיפחיד אותו. אם התחממות כדור הארץ לא מזיזה לכם, אולי מידע אחר בקשר לפלסטיספירה (plastisphere) המתהווה באוקיאנוסים שלנו בכל זאת תגרום לכם להרים גבה ? מתברר שההזדמנות הזו לשוט, לאכול היטב ואולי לראות את העולם מנוצלת גם על ידי צורות חיים מיקרוביאליות פחות תמימות. מה אם איזשהו סופר-חיידק קטלני לאנושות ינצל את הדרך הזו להתפשט בעולם, כשהוא לא תלוי בנתיבי הספנות או בכל פעולה אנושית אחרת, והוא יעשה את דרכו על זרמי המים בדרכו לתפוצה ברחבי כדור הארץ ? המדע רק מתחיל ללמוד את המורכבויות של האקוסיסטמה החדשה הזו, פרי ידיו של המין האנושי. האם במקום חלומות הבלהה של האנושות על פרנקנשטיין עלינו לחלום על חתיכות פלסטיק קטנות ?

ואולי לא הכל אבוד? בשנים האחרונות ראינו התפתחויות משמעותיות במאבק נגד זיהום הים. המהלך המתקדם ביותר שהוזכר במאמר, וזה שנראה לי כסוג השינוי בעל הסיכויים הרבים יותר להצלחה, הוא Mr. Trash Wheel, גלגל מים קבוע המשמש כמיירט אשפה ( trash interceptor) במפרץ הפנימי של העיר.

הגלגל נע באופן קבוע, אוסף אשפה ומאחסן אותה כשהוא פועל על בסיס אנרגיה מתחדשת (מים ושמש). הוא מסוגל לאסוף יותר מ-22,000 ק"ג פסולת מדי יום, וב-18 החודשים הראשונים לפעילותו אסף יותר מ-350 טון פסולת מהמפרץ (כמעט 200,000 בקבוקים, 173,000 שקיות צ'יפס וכ6.7 מיליון בדלי סיגריות שהוצאו ממי הים).

אם האנושות תאמץ את הטכנולוגיה הזו ודומות לה, ותהיה מחוייבת לה באופן דומה לזה בו חלקנו מתעניינים במוצרים האחרונים של אפל או של ג'וצי, אולי שוכני חתיכות הפלסטיק הקטנות על גבי האוקיאנוסים יצטרכו להיות מודאגים יותר. 

יום שני, 1 בפברואר 2016

ובנימה אישית: על ירידתה של הפינה "עלה במרשתת"

כתיבת-תוכן באינטרנט, בפורמט של בלוג או בפורמט אחרים, היא עניין מאתגר, משעשע, מגוון, ומספק אך כמו כל דבר טוב בחיים, כדי לבצעו כמות שצריך, יש להקצות לכך זמן ומשאבים.

אחרי רצף של 12 לקטי "עלה במרשתת" -


ולמרות הפופולריות היחסית של הפורמט הזה (שהתבטאה פחות בתגובות ויותר בהתכתבויות סוערות), מגבלות-זמן יחייבו אותי בתקופה הקרובה לעסוק פחות בסוג האיסוף הזה, ולהסתפק במקום זאת, בסגנון הכתיבה הבלוגרי הקלאסי, של עיסוק מעת לעת על סוגיות מעניינות, יותר או פחות.

יום ראשון, 31 בינואר 2016

עלה במרשתת: לקט ינואר 2016

לרגע היה נדמה ש2016 רק הגיעה, והנה כבר נגמר החודש הראשון.... דברים רבים, שונים ומשונים עלו במרשתת החודש, ונתחיל עם הקטגוריה של -
דברים מועילים
הופתעתי לגלות שדואר ישראל באמת משתדל לתקן את המצב הנוכחי הנורא.
אפשר יהיה למשוך דואר רשום או חבילה באמצעות הודעת SMS ! האומנם מגיע הקץ (סוף סוף) להודעות המודפסות האדומות-לבנות? 
על פי דואר ישראל, יש לציין את מספר הטלפון הנייד שלך בעת ביצוע ההזמנה באתר הסחר המקוון ואז אפשר לקבל SMS הכולל את פרטי מרכז המסירה, החבילה ואת המיקום על המדף; ההודעה הזו תישלח כאשר פריט הדואר שהזמנת יהיה מוכן לאיסוף מיידי בסניף או בנקודת המסירה הקרובה! 
ואיך מקבלים ? "בשלב מסירת הדואר הרשום או החבילה יתבקש נמען להציג את ההודעה בנייד, ולחתום בחתימה אלקטרונית על גבי צג מיוחד. " 
ימות המשיח ? 
עוד שירות דואר מועיל: משלוח דואר רשום באמצעות המחשב ! 

ומדברים שאולי יועילו לנו מאוד, לדברים שאולי אינו מועילים אך אי אפשר בלעדיהם... כלומר -
פוליטיקה 
ומפוליטיקה כללית, לפוליטיקה ספורטיבית - כלומר, חדשות ספורט בולטות של החודש, עם דגש על פיטורי דיוויד בלאט מהקליבלנד קאבאלירס.
  • אטורה מסינה על פיטורי דיוויד בלאט מקליבלנד:  "אני לא יודע בדיוק איך ולמה כל זה קרה בקליבלנד. הייתי רחוק מההתרחשויות וקשה לבחון את הדברים מבחוץ. אגיד רק דבר אחד - אם אתה משקיע הרבה כסף ורוצה להצליח, כדאי שתלמד מאנשים שעשו זאת לפניך. סן אנטוניו מצליחה כבר 20 שנה ואין סודות, המתכון מאוד ברור - השחקנים משחקים, המאמנים מאמנים וההנהלה מנהלת. אצלנו זה עבד לא רע, בלשון המעטה, אז למה שזה לא יעבוד במקום אחר? בקליבלנד יודעים בדיוק מה השתבש. אני לא רוצה להגיד דברים שאתחרט עליהם, אבל באופן כללי, תמיד טוב ללמוד ממודלים אחרים. יכול להיות שבמקרה הזה לא חשבו על זה מספיק".
  • באתר cleveland.com עשו ניתוח יפה של הראיון שנתן לברון ג'יימס אחרי משחק הנצחון על סן אנטוניו ספרס ואפשר לראות ממנו עד כמה לברון מחבק ותומך במאמן החדש. האם אפשר להסיק מסקנות לגבי היחס למאמן המפוטר ?
  • כמו ברוב הדברים, גם בעניין הזה לתקשורת הספורט הישראלית אין מושג. מספרים שדיוויד בלאט לא החזיק מעמד בגלל שלא ידע להתעמת עם שחקנים. אם היה  לה מושג, במקום לקנות את מה שהתקשורת בארה"ב מספרת מטעם כתבלבי החצר של לברון ג'יימס ושות' היא היתה עושה 1 ועוד 1. מפעילה קצת שכל ישר. האומנם יכול להיות שמאמן שהחזיק עונה וחצי, כולל פלייאוף שבמהלכו ראו אותו משנה תרגילים, ומתעמת עם שופטים ושחקנים, פוטר על ידי GM היסטרי, שהבין שאם הוא לא לוקח אליפות השנה הוא עף, והתחיל לעשות את כל מה שהוא יכול, כדי להפנות את האש ממנו לכיוונים אחרים. קודם גריפין זרק את בלאט. אם קליבלנד לא תיקח אליפות השנה, בקיץ הוא יזרוק את קוין לאב. ובעוד שנה , אם קליבלנד לא תצליח לקחת אליפות גם ב-2017/2018, גם הוא יעוף, רגע לפני שלברון עצמו יעזוב, מר-נפש, לנסות לקחת טבעת אחרונה במקום אחר.
קצת התלהטנו, אז אולי נירגע קצת בקריאה ומחשבה על בישול ואוכל
ומהבטן אל הראש. היו כמה חדשות מדע וטכנולוגיה מעניינות החודש:
ומהמדע והטכנולוגיה אל מה שיוצר אותם: דברים מעניינים שעלו במרשתת  בתחום החינוך: 
ומחינוך אל הטבע
ומהטבע אל האדם: בריאות
עם כל-כך הרבה קישורים מסעירים בתחום הבריאות, כדאי שננוח קצת ונתבדר.

בידור, תרבות ואמנות 
החלק החדש בסאגת מלחמת הכוכבים יצא לאור בחודש הקודם, וזו הזדמנות נהדרת לעסוק בהולדת ופיתוח רעיון  חרב הלייזר (הlight saber) 



כרגיל בלקט, לגמרי במקרה, עודני מחפש משהו אחר, נתקלתי בפתגמים ההולנדיים של ברויגל האב,  ציור אותו לא הכרתי, ומאוד אהבתי
הציור 'הפתגמים ההולנדיים' של הצייר פיטר ברויגל האב
הפתגמים ההולנדיים של ברויגל. שווה להגדיל כדי לראות את הפרטים. עבודה זו ברשות הכלל 

עודי מנטר את הרשת בחיפוש חומרים עבור 'עלה במרשתת' והנה נתקלתי במידעון של האקדמיה ללשון: על פיקוח וניטור. שווה מבט.

ולפני סיום פרק התרבות והאמנות, אולי כדאי שתציצו ב-10 דברים שהספריה הלאומית עשתה בשנת 2015. פרט מידע  מעניין לדוגמא מהקומוניקט הזה: "הושלם המאגר הדיגיטלי של כתבי העת המחקריים בעברית".  56 כתבי עת ישראליים הועלו לרשת ועומדים לרשות הקהל הרחב בגישה ישירה מהבית בחינם במסגרת פרויקט משותף של הספרייה הלאומית, ספריית אוניברסיטת חיפה ומאגר JSTOR. זהו המאגר הראשון מתוך אוסף מאגרי המידע האקדמיים וכתבי העת האלקטרוניים בספרייה הלאומית המונגש למשתמשים מחוץ לבניין הספרייה. זה הקישור אליו.
(והוא לא מאגר המידע המעניין היחיד שמוזכר שם: בין היתר מוזכרים גם עיתונות יהודית היסטורית; רשת הארכיונים הישראליים; אוסף מפות ירושלים). 

ובחזרה מענייני הרוח אל ענייני הגוף. כלומר, מה שבקפיטליזם קוראים לו הגוף: 
כלכלה
ומענייני חברה הקרויים 'כלכלה' לענייני חברה ממש: 
"אני לא כאן כדי לטעון כי עולם הזנות הוא טוב אלא על הרע במיעוטו.. אני חושבת שהתפיסה הזו של תודעה כוזבת, יש בה משהו בעייתי. לפעמים כדאי להקשיב לנשים ולא לטפוח להן על הראש בפטרנליזם... אני לא חושבת שזה יעזור לנשים (לסגור את המקום - ג"ג) כי שם הן שולטות בתנאים. יש כאן פתח עצום לחיזוק תנאי המנצלים ונראה גידול בזנות הרחוב... אם היינו נותנים לנשים להמשיך לעסוק בזנות בבית שלהן, ובתיקים שברור שמדובר בנשים שחולקות דירה, זו האפשרות המיטבית". 
לבנקרון הוסיפה נקודה חשובה נוספת שהיה כדאי שישימו לב אליה במשטרה שלנו: על יחס השוטרים המבצעים מעצרים לנשים העובדות בזנות. המסקנה שלה: לא כל שוטר צריך לעסוק בנושא. 

  • וממאבק אחד של נשים עובדות למאבק אחר של נשים עובדות: אחרי שנים של חוזים דרקוניים, שכר מעליב וקבוצות שטענו להיותן עובדות קבלן, מתחילות המעודדות בארה"ב ליהנות מהכרה חוקית כעובדות של ממש. חוק מדינה שנכנס לתוקף החודש מחייב קבוצות ספורט מקצועניות להעניק למעודדות זכויות עובד בסיסיות כשכר מינימום וימי מחלה. במדינת ניו יורק עובדים על חוק דומה. "למרות חוקי העבודה כאן, היינו צריכים להעביר חוק מיוחד. זה לא ייאמן, נכון?", אמרה לורנה גונסאלס, מעודדת לשעבר וחברת האסיפה הלאומית בקליפורניה."קשה לשים ערך בדולרים על שלל הפעילויות שמעודדות עושות, ומנגד ההזדמנות נדירה, ייחודית ואדירה", מסבירה מליסה, ממגישות התביעה נגד בפאלו. להכיר בהן כעובדות בעלות זכויות זו התחלה. "על זה נלחמתי", מצהירה תיבודו, "זה לא היה מיליוני דולרים, לא אמרתי שאנחנו ראויות למה שהשחקנים מקבלים. העניין היה שכר הוגן, ואין לי שום חרטות". 

  • האומנם היקף העיסוק של התקשורת בנושא קובע את חשיבותו? ראיתי מעט מאוד כתבות החודש שעסקו בדרך שבה האוצר עובד על כולנו בניהול התקציב שלנו או בדרך שבה נשים המתפרנסות מזנות נאבקות על סגירת מקור לחמן. אבל עשרות כתבות (אני לא מגזים) עסקו בפרשיית הגביר העשיר (לשעבר) שסולק מהמסעדה. הגביר ומשפחתו הלכו לסעוד במסעדת עילית. ועל פי התקשורת "סועדים שהיו במקום בזמן התקרית מסרו לנו כי הם הבחינו באווירה כללית לא טובה בשולחן של" (השם צונזר מטעמי רחמים) ", שאף החזיר מנות למטבח לאחר שלא היה מרוצה מהן. בין היתר, מתארים הנוכחים במקום כי המלצריות ששירתו את השולחן זכו ליחס משפיל, כשאחת מהן אף בכתה לאור היחס שקיבלה מהשולחן המדובר. בתגובה להחזרת המנות וליחס ממנו סבלו אנשי השירות, יצא השף " (השם צונזר מטעמי רחמים) "מהמטבח לחלל המסעדה וביקש מהנוכחים לעזוב את המקום." הפרשיה החלה בעקבות סטטוס ששף המסעדה פרסם והספיק להתחרט עליו, כשהבין את התהודה התקשורתית. שעה אחרי שעזב את המסעדה, עם או בלי קשר לסטטוס האמור, התקשר הגביר והתנצל. כרגע זה נראה שחלק מהשיימינג הציבורי פונה נגד המסעדה (עם או בלי תיזמור של אנשי יח"צ וחברים של הגביר).  מה אני אגיד לכם? שיימינג זה דבר נורא. חרב פיפיות. האם זה הוגן? ובכלל, האם היחס שניתן לגביר הוא הוגן? לא נראה לכם שהיה אפשר להסתפק בגירוש מהמסעדה?  מהצד השני, למה לגרום למלצרית לבכות ? אז אולי זה דווקא טוב שהעניין הזה זכה לכזו תהודה? אולי זו הדרך שבה עשירי-הארץ ילמדו לנהוג בנימוס בשאר העשירונים? אם לא מתוך אנושיות, אז מתוך יראת השיימינג ? ואולי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה ? איך תכריע בין שף לבין גביר ? שניהם עם אגו מכאן ועד הקוטב הדרומי.... אז מחפשים עוד מידע...הארץ מביא משהו שהוא דמוי ראיון ממנו יוצא הגביר לא רע (רוב התקשורת עושה זאת. האם מטעמי תחקיר או מטעמי חשש משובו של הגביר?)מצד שני, השף יוצא לא רע מראיונות עבר. פרשן ספורט היה אומר: נראה לי שהגביר מוביל בקרב על תודעת ההמון, אבל נשאר עוד זמן משחק, ומחכים לאפשרות של חילוף. נראה שעדות מלאה של מלצר או מלצרית או סועד/ת שהיו שם, יוכלו להכריע בנוק-אאוט. 
ונמשיך לנושא חשוב, אולי, מעט יותר מהפריט האחרון: נושאי תחבורה ובטיחות: 

  • נתקלתי במאמר מעניין העוסק ב-3 מיתוסים על התרסקויות מטוסים:  על פי ממשלת ארה"ב, 95.7 מהנוסעים במטוס המעורב בתאונה אווירית יוצאים ממנה בחיים. במקרי חירום, מצאו מומחים, רוב האנשים קופאים עד שהם שומעים מה עליהם לעשות. כ-30% מהאנשים שמתו בתאונות מטוסים היו יכולים לשרוד אם רק היו יודעים מה לעשות ופעלו בהתאם. יש כאן גם טיפים להישרדות, שלא יזיק להכיר: עדיף לשבת במרחק של עד 5 שורות מהיציאה; החליטו מראש לאחר שהקשבתם להוראות  הבטיחות, לאיזה פתח יציאה תנסו להגיע (ותכננו גם תוכנית גיבוי, כלומר פתח אחר, אם יש); והיו קשובים לנעשה סביבכם בזמן ההמראה והנחיתה (3 הדקות הראשונות של הטיסה ו-8 הדקות האחרונות של הטיסה - אלו  הזמנים בהן קורים 80% מהאסונות). ונסיים בנימה אופטימית: הסיכוי למות בטיסה הבאה הוא 1 ל-60 מיליון.... כלומר, יש לך סיכוי מעולה לטוס במשך 160000 השנים הבאות בלי להיות חלק בתאונת מטוס...
  • לא רק במטוסים יכול להיווצר מצב חירום המחייב דרך הימלטות. גם במנהרות תת-קרקעיות. ובעניין הזה יש בשורות רעות -  מנהרות קישור והימלטות בפרוייקט מנהרת הרכבת לירושלים אינן עומדות בלחצי המים. מדובר בתקלה שהיתה ידועה מראש: הקבלנים המבצעים התריעו עוד בשלב התכנון הראשוני שהרצפות המתוכננות דקות מדי ולא יעמדו בלחצים ההידרוסטטיים. הם הציעו רצפות בעובי מטר. מתכנני הממשלה והרכבת חשבו שיש כאן ניסיון לניפוח הוצאות והתעקשו על רצפות דקות בעובי 20 ס"מ. במנהרה אחת התבקעה הרצפה. גם הממשלה מסכימה שצריך לתקן עוד כמה מנהרות. על פי הקבלנים התגלו סדקים בעוד 14 מנהרות. השאלה המיידית: מה לגבי  כל 46 המנהרות? השאלה העתידית: כמה כשלים תכנוניים אחרים מסתתרים בפרוייקט הזה, בגלל שמישהו חשב שבפרוייקט שאמור לעמוד לדורות עדיף לחסוך כמה גרושים מאשר ללכת על בטוח? מה תגיד ועדת החקירה ? 
ועם הרבה מודעות לבטיחות, האם יש דרך טובה יותר לסיים את הלקט הזה, מאשר בטיול מרהיב עין על גבי גשר הזכוכית הגבוה והארוך בעולם?
נדמה לי, שיותר משהכתבה הזו מלמדת על מבנה כזו או אחר היא מלמדת על העברת הפוקוס מהעולם 'המערבי' אל מקומות אחרים.
איפה רואים בשנים האחרונות את הבניה שחותרת לחצות את הגבולות ? בדרום מזרח אסיה ובאיזור המפרץ הפרסי. ולא במקרה.
אבל פריצת הדרך האמיתית היא לא התחרות הפוליטית ארכיטקטונית 'למי יש יותר גדול' שמתנהלת במפרץ הפרסי , אלא הארכיטקטורה החדשה והשונה שסין מציעה לעולם.
אל נוכח עינינו נפרש עולם חדש ואמיץ: